בואו נדבר רגע על הפיל שבחדר, או יותר נכון על הרכב החשמלי שבחנייה. קניתי רכב חשמלי כי רציתי להיות חלק מהעתיד, אבל מצאתי את עצמי מנהל מערכת יחסים צפופה עם מוקדי שירות טלפוניים ב-35 מעלות חום. הבעיה היא לא האוטו, הבעיה היא שכל ניסיון להטעין אותו מרגיש פחות כמו קידמה ויותר כמו חידון טריוויה מרושע.
מאת :סמואל איתן
יצאנו לאילת, זוג, עם 100% טעינה מהבית. הכל היה נראה מבטיח, עד שהגענו למציאות. הנה הנתון שצריך לזעזע כל בעל רכב חשמלי: חמישה ניסיונות טעינה היו לנו לאורך כל המסע, ובחמישה מהם – בלי יוצא מן הכלל – היינו צריכים להתקשר לתמיכה טלפונית כדי שהטעינה בכלל תתחיל. 100 אחוז כישלון טכנולוגי.
פרסום
כבר לפני חצבה התחיל הבלבול. איזה כרטיס עובד? מי מפעיל את מה? ההוא אומר "כרטיס כזה", האפליקציה אומרת "אחרת", ואנחנו עומדים שם באמצע, עם הכבל ביד, מנסים להבין אם אנחנו בטעינה או בפרק של "משימה בלתי אפשרית". מנסים – לא עובד. עוד ניסיון – לא עובד. בשלב הזה נופל האסימון: זה לא הולך לקרות פה. ממשיכים.
הגענו ליוטבתה. שתי עמדות. אחת מתה לגמרי, השנייה? עובדת רק בתיאוריה. הריקוד המוכר מתחיל: האפליקציה נתקעת. סוגרים, פותחים – נתקעת. כבל נכנס, כבל יוצא. האוטו מוכן, אנחנו מוכנים, העמדה פחות. ואז מגיע משפט המחץ של נציגי השירות: "תורידו אפליקציה אחרת".
אז מורידים. ונרשמים. ומאשרים. ומחכים לקוד. ומכניסים פרטים. ומנסים שוב. ושוב – לא עובד. על הקו נציג, נחמד באמת, מדריך אותנו שלב אחרי שלב, אבל גם הוא כבר נשמע כמו מישהו שמבין שזה לא אמור להיות ככה. אנחנו בלופ אינסופי: כבל, אפליקציה, כבל, אפליקציה. שעה מהחיים שלנו הלכה רק כדי שמישהו יואיל בטובו להפעיל לנו את הטעינה ידנית מהמוקד.
באילת חשבנו שיהיה רגוע, אבל שם כבר נגמרו התירוצים. הגענו לממתחם טעינה גדול. ארבעה רכבים בתור, שלוש עמדות לא עובדות. אנשים עומדים שם מול הברזלים, מחליפים סיפורי גבורה על מטענים תקולים ועצבים רופפים. עמדה ראשונה – לא עובדת. שנייה – לא מזהה. שלישית – אולי, אם תאמין מספיק ותתפלל חזק. אנשים מתחילים לעזור אחד לשני לא כי הם רוצים, אלא כי אין ברירה. "תנסה עם האפליקציה הזאת", "אל תיגע בזה, זה נתקע".
פרסום
ועל הקו? התמיכה מאשרת את הייאוש: "כן, אנחנו יודעים, העמדה הזאת לא תקינה. גם השנייה לא. תנסו בעמדה אחרת". וזה הרגע שבו נופל האסימון הסופי: זו לא תקלה מקרית. זה המצב.
אין רגע אחד של פשטות. אין "הגעתי, חיברתי, המשכתי". כל טעינה היא פרויקט, וכל פרויקט מתיש. עמדות הטעינה בישראל פשוט לא מספקות את הסחורה – לא באמינות, לא בפשטות ובטח לא בזמינות. אנשים לא מחפשים הרפתקאות בדרך לחופשה, הם רוצים דבר אחד פשוט: לחבר ולהמשיך. בלי חידוני טריוויה לפני חצבה ובלי שעה של ניסיונות ביוטבתה.
כי אם גם באילת זה לא עובד, אולי הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שמישהו פה באמת דואג לתשתית.
